<h1>כל בו הלכ' בשר בחלב סימן ק"ו</h1>
<h2>דף כא:</h2>
כל מקום שנאמר בתורה לא יאכל, לא תאכל, לא תאכלו, אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע, עד שיפרט לך הכתוב, כדרך שפירט לך בנבילה, לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי. ובחלב נאמר יעשה לכל מלאכה, או עד שיתפרש בתורה שבעל פה שהוא מותר בהנאה, כגון שקצים ורמשים, ואבר מן החי, וגיד הנשה, שכל אלה מותרין בהנאה מפי הקבלה, ואף על פי שהן אסורין באכילה.
<h2>דף ל.</h2>
אין לשין את העיסה בחלב, אלא אם כן ישנה צורת הפת, שתהיה ניכרת, שלא יבא לאכול בה בשר. וכן אין טשים את התנור באליה, שלא יבא לאכול חלב עם הפת שיאפה בו. ואם שינה הפת בצורתו, מותר.
<h2>דף עו:</h2>
אסור לצלות לכתחילה איסור סמוך להיתר בתנור אחד, ואף על פי שאין נוגעין זה בזה. והוא הדין בשר סמוך לגבינה. אבל בדיעבד מותר, ובלבד שלא יגעו זה לזה, כמו שביאר הרמב"ם ז"ל, שאין אסור אלא טעמו של איסור, פירוש לא הריח, דריחא לאו מילתא היא. והר"ז ז"ל פסק דאפילו בדיעבד אסור. ודוקא בתנור אחד, ואין ביניהם כלום, אבל כעין שתי קדירות, כגון שני שפודין, והפסק של גחלים או של אפר ביניהן, מותר. ורבינו תם ז"ל כתב דדוקא בתנור קטן דאלים פטומיה, אבל בתנור גדול דלא נפיש פטומיה, מותר. כתב ה"ר יצחק ז"ל כי הוא מקובל מרבותיו, כי תנור המחזיק שנים עשר (עשרות) [עשרונים], הוא תנור גדול. והבעל (השאילתות) [ההשלמה] כתב דלעולם בדבר שאין עיקרו לריח, ריחא לאו מילתא היא, ובדיעבד מותר, כמו שכתבנו. וזה שפשט המנהג לצלות ולאפות בתנור אחד, טפלה של בשר וטפלה של גבינה לכתחילה, ואין חוששין, לפי שאומרים שאין אסור לכתחילה, אלא צלי על גבי גחלים, שהריח גדול, מפני השמנינות שנופל על הגחלים, ומעלה עשן גדול ועבה ונבלע מזה לזה, אבל מאכל שנעשה במרחשת ובמחבת, וכל שכן מכוסה בבצק, כגון אלו הטפלות, אין לחוש לכך. ומכל מקום ראוי להניח צרור של גחלים באמצע, שאם יזוב משומן הבשר או ממיץ הגבינה, ישרף בגחלים, ולא יעבור מזה אל זה, וכשהן במרחשת או במחבת, צריך הרחקה כדי שלא ינתזו הצינורות והניצוצות מזה אל זה. מיהו אם לא הרחיק, אפילו של שחוטה בשל נבילה, בדיעבד מותר, שהניצוצות מיעוטא דמיעוטא הן ובטלות. והכי משמע במסכת עבודה זרה [י"ב ע"א].
פת (שאפאו) [שאפאה] עם הצלי, ודגים הצלויין עם הבשר, אסור לאכלן עם החלב.
